על ההיכרות 

הוא היה בעלי השני. התחתנתי לראשונה בשנות העשרים שלי והתגרשתי כשהבת שלי הייתה בת שלוש. גם בנישואים הראשונים חוויתי דפוסים של שליטה, אך התגרשתי בשל תקשורת לא מכבדת, הקטנה ושליטה במשאבים. שנתיים לאחר מכן הכרתי את בעלי השני. הוא נראה אדם משפחתי, מוקף בילדים, וזה משך אותי. חיפשתי משפחתיות, מסגרת ואהבה, ובעיקר ביטחון – תחושה שהייתה חסרה לי מאוד. 

רקע על הקשר הזוגי

הוא נתן לי מההתחלה תחושה שהוא עושה לי טובה שהוא לוקח אותי עם ילדה, ואני חייבת לו. בפנים הרגשתי שאני כלי יפה וריק. חיינו יחד 32 שנים, ובמשך כל התקופה הייתי בהכחשה טוטאלית. המשפחה והמסגרת סיפקו לי ביטחון, וחשבתי שהן שוות את המחיר. נולד לנו ילד משותף, וגם בן זקונים בגיל מאוחר.

הסימנים המקדימים

הוא היה לחוץ באופיו, ואני – דרוכה כל הזמן, עם דופק מהיר, הולכת על ביצים בכל צעד. אבל לא שמתי לב לכך. התחלתי להאריך את שעות העבודה רק כדי לא להיות בבית. בתוכי ידעתי שמשהו לא תקין ולא בריא בקשר, אך בשל חולשותיי האישיות וצרכים תלותיים גדולים, נשארתי. רציתי זוגיות ומשפחה – בכל מחיר.

איך האלימות התבטאה בקשר

אלימות רגשית ונפשית
הוא הפחית מערכי באופן קבוע – הקטנה, השפלה, ביזוי, עלבונות והפעלת רגשות אשמה היו לחם חוקי בקשר. הוא נהג בעונשי שתיקה, הפנה לי גב והשתמש בתנועות יד מבטלות. בכל הזדמנות, היה אומר ש/אני אמא לא טובה, לא יודעת לבשל, נותן כל הזמן משימות בבית ולא מרוצה מאופן הביצוע שלהן. היה מתלונן שהכרתי אותך היית אחרת ותראי אותך היום.. ורק כשהייתי מקטינה את עצמי ומסכימה איתו הוא היה נרגע. הוא כל הזמן איים לעזוב אותי, משאיר אותי בתחושת חוסר יציבות מתמדת.

שליטה כלכלית וניצול
לא יכולתי לרכוש דבר חדש הביתה, והכספים שהצלחתי לשים בצד החלו להיעלם. השליטה שלו הייתה מוחלטת – הוא העלים ממני כספים, ולא אפשר לי גישה לניהול כלכלת הבית.

כפייה וריצוי מיני
התרגלתי למציאות שבה אני צריכה להרגיע אותו בכל פעם שהתעצבן – והדרך לעשות זאת הייתה דרך המיטה. לא משנה כמה השתדלתי, תמיד הרגשתי שאני לא מספיק טובה. הוא היה מספר לחברים ולסביבה שאני לא 'נותנת', בז לי מול אנשים בהקשר מיני.

ביקורת תמידית והכתבת אורח חיים
הוא העביר עליי ביקורת בלתי פוסקת: על ניקיון, סדר, אוכל – כל דבר שעשיתי לעולם לא היה מספיק טוב. לא היה לי רגע לנוח, לשבת לכוס קפה, כי תמיד הייתי חייבת להיות בעשייה למענו.

תחושת קורבנות מתמדת
הוא תמיד ראה את עצמו כקורבן: "לא רואים אותי, לא מתייחסים אליי", וכל הסובבים אותו – אני והילדים – היינו צריכים לשרת את הצרכים הרגשיים שלו.

שליטה מוחלטת על הילדים
בכל הנוגע לחינוך הילדים, הוא לקח בעלות מוחלטת. לא היה מקום לדעות אחרות, הכל היה צריך להתנהל בדיוק לפי רצונו.

נקודת המפנה – ההתפכחות

התחילו להופיע תסמינים פיזיים שערערו אותי: החלו להופיע התקפי חרדה ופריחה בגוף – הגוף שלי דיבר. הבנתי שאני לא יכולה להמשיך כך יותר. התחלתי ללכת לקבוצת תמיכה והבנתי שמערכת היחסים שלי לא בריאה. רציתי לחיות מתוך אמת פנימית והרגשתי שאני בוגדת בעצמי. המסגרת שחשבתי שמגינה עליי – בעצם רוקנה אותי. יצאתי לשנת שבתון ושם החל מסע חיי להכיר ולהבין את עצמי. 

תהליך היציאה

הבנתי שאני מפחדת ממנו. זה היה הרגע שבו הבנתי שמשהו עמוק מאוד לא תקין בקשר. בקבוצת התמיכה פגשתי נשים שעזרו לי לראות את עצמי בעיניים אחרות. למדתי דרכן מי אני באמת. מאז, הפכתי להיות מלווה לנשים אחרות – וגיליתי שיש לי המון מה לתת. אני בדרך של התחזקות ריפוי וגדילה במסע שלי. 

מה אני מבינה היום בדיעבד

חייתי בחושך גדול. אבל אפשר לצמוח, להתחזק ולראות את עצמך באור חדש. למדתי שאסור לי לוותר על עצמי בשום מחיר. יש מחיר לפירוק – אבל הוא עדיף על וויתור עצמי.

מה צמח בי בעקבות תהליך היציאה

אני רק עכשיו התגרשתי, ועדיין לא יודעת מה זה לאהוב באמת. אבל אני מתחילה להאמין שאני ראויה לאהבה אמיתית. אני פחות מפחדת מכסף, ומרגישה יותר בעלת מסוגלות ועצמאות.

מסר שחשוב לי להעביר לאחרות

לאהוב את עצמך. להגיד לעצמך משפטים מחזקים. להיות שם עבור עצמך, לתת לך יד. לראות את הצמיחה האישית שלך ואת ההתפתחות שלך. כמו חץ וקשת – לפעמים יש תנועה אחורה, אבל רק כדי לעוף קדימה. את לא לבד.