על ההיכרות

אני מגיעה מחסידות גור, קהילה חרדית קיצונית. ההורים הם אלה שביצעו את הבירורים בנוגע לשידוכים. הייתה פגישה ראשונה עם ההורים, הפגישה ביני לבינו הייתה הפעם הראשונה בחייו שהוא דיבר עם אישה זרה. כל חייו גדל על כך שאסור לו להסתכל לאישה בעיניים. כשראיתי אותו לראשונה, הלב שלי נפל מאכזבה – הוא נראה כמו נער בר מצווה. אבל הוא נחשב שידוך טוב, אז לא הייתה סיבה לסרב. אחרי הפגישה נקבע תאריך לנישואין. התחתנו אחרי מספר חודשים, שבמהלכם לא נפגשנו עד החופה.

רקע על הקשר הזוגי

הייתה לו שליטה מלאה על כל פרט בחיי. לא היה לי מקום להחליט על שום דבר – לא בעניינים אישיים, לא בזוגיות, וגם לא באימהות. הוא קבע הכול. לא הייתה לי אמירה על הגוף שלי, על הכסף שלי, על הדברים הכי אישיים שלי. גדלתי על חינוך שדורש לתת לו כל מה שהוא רוצה, לרצון שלי אין מקום. לקח לי כמה שנים להבין שזו לא רק נורמה חברתית, אלא שזה הוא – זו האישיות שלו.

סימנים מקדימים

קשה לומר שהיו סימנים מקדימים, כי הכול התחיל ביום החופה. לפני כן לא הכרתי אותו ולא היה לי מושג עם מי אני מתחתנת. חשבתי שהשליטה המוחלטת שלו בי ובחיינו היא חלק מהנורמות של חיי נישואין בקהילת גור, והנחתי שכך מצופה מאישה 'טובה' לנהוג – בביטול עצמי מוחלט.

איך האלימות התבטאה בקשר

שליטה ומניעת חירות אישית:

השליטה שלו הייתה מוחלטת, אפילו בבחירת שמות הילדים – הוא קבע את שמם מבלי לקיים איתי שיח או דיון, לדעה שלי לא הייתה כל משמעות בעיניו. כל דבר שעשינו היה לפי בחירותיו והחלטותיו הבלעדיות. לא היה מקום לשום שיקול דעת שלי בעניינים שנוגעים לי.

אלימות מינית 

לרגל יום הנישואין השלישי נסענו לחופשה, ובאותו זמן היינו אסורים זה על זו מבחינה הלכתית. עם זאת, הייתה שם כפייה מינית ואלימות מינית שהתמשכה כל הלילה. לאחר מכן  הוא לא הסכים לישון איתי יחד בטענה שזה אסור. בערב למחרת זה קרה שוב. הוא ניהל את האיסורים ההלכתיים לפי ראות עיניו. מעולם לא ידעתי שמותר לי לומר אם אני רוצה או לא רוצה, מעולם לא הייתה לזה לגיטימציה. מעולם לא היה אכפת לו ממני במיטה. לא חוויתי הנאה או סיפוק – להיפך. מבחינתו, הייתי כלי לסיפוק הצרכים שלו מרגע שהילדים הלכו לישון עד אור הבוקר. לא היו שום גילויי חיבה, חום אנושי או מגע מעבר לכך.

אלימות כלכלית 

מבחינה כלכלית, השליטה הייתה מוחלטת. לא משנה כמה עבדתי – הכסף היה נעלם, ולא היה ברור לאן הוא לוקח אותו.

אלימות נפשית ושליטה בהחלטות חיים

יום אחד הוא החליט שאנחנו עוברים דירה לעיר מרוחקת. לא רציתי בכך, אבל לא הייתה לי אמירה. הוא התחיל לשלוח את קורות החיים שלי למקומות עבודה, השכיר את הדירה מאחורי גבי, ופשוט פינה אותי מהבית.

נקודת המפנה שהובילה להתפכחות

החלה הסלמה והתדרדרות. הוא קרא ספר שהשפיע עליו מאוד, ומאותו רגע הוא האמין שיש לו כלים לשלוט באנשים. הוא החל להביא אנשים מהרחוב לביתנו, לשדל אותם לעשות מה שאמר להם, ולכפות את רצונו לא רק עליי, אלא גם על אחרים. הוא החל להיעדר מהבית ללילות שלמים, ולא היה ברור היכן הוא. הרגשתי הקלה כשהוא לא היה בבית. יום אחד הוא נעמד מעליי, צרח בכעס נוראי, ולא הבנתי אפילו על מה, ואיים שיזרוק אותי מהחלון, שיתלוש לי איברים מהגוף, ובאותו רגע הבנתי – אני חיה עם אדם אלים ומסוכן. הפחד הכי גדול שלי היה שייקחו לי את הילדים אם אצא. אבל אז הבנתי שאם אשאר – אאבד את שפיותי. הייתי על הקצה, וידעתי שזה המוצא היחיד – לצאת משם.

על תהליך היציאה

הבנתי שיש לו בעיה קשה, והוא נשלח לאבחון פסיכיאטרי בהמלצת המטפל. כשהוא אובחן, הוא התכחש לכך. היינו כבר אחרי אינספור ניסיונות טיפוליים ועשר שנים של סבל. פניתי לרווחה, והעובדת הסוציאלית הסבירה לי בפעם הראשונה שאני נמצאת בזוגיות אלימה ושאני בסיכון. היא המליצה לי לצאת למקלט. בהתחלה הרגשתי שאני נאלצת לבחור בין רע לרע. אבל אז הבנתי שאם לא אעשה דבר – כבר לא אהיה.

היציאה לא הייתה קלה, ואני עדיין מתמודדת עם ההיבטים המשפטיים. אבל בזכות התהליכים שאני עוברת, אני מעניקה לילדיי חוסן, ביטחון, ותנאים טובים לצמיחה והתפתחות. בפעם הראשונה בחיי קיבלתי את האפשרות להרגיש. מעולם לא היה מקום לרגשות, לרצונות, לבחירות שלי. הייתי צריכה ללמוד מחדש איך לקבל החלטות עבור עצמי ועבור ילדיי. זה גילה לי שיש בי אומץ, יכולות וכוחות שלא הכרתי. אחרי שבחרתי לצאת, בחרתי לחיות – והפוקוס שלי השתנה מהישרדות להתפתחות.

מה אני מבינה היום בדיעבד

גיליתי שלא בחרתי בין רע לרע, אלא בין רע לטוב. יצרתי לי ולילדיי חיים בריאים, שלא היו מתאפשרים אם הייתי נשארת שם. אני מגדלת את ילדיי עם כבוד הדדי, תקשורת פתוחה, הכרה בצרכים וברגשות, ומקום לביטוי אישי ורגשי.

מה צמח בי בעקבות תהליך היציאה

היום אני חיה בבית משלי, שבניתי בעשר אצבעות. התחלתי מאפס, ולמרות ההרגשה שהתחתנתי יחד עם שלושה ילדים – אני שמחה על כך. גיליתי שאני מסוגלת להכל, שאני יכולה לספק לילדיי את כל צרכיהם – ביטחון פיזי, רגשי והתפתחותי, וגיליתי שאני ראויה לחיות טוב.

מסר שתרצי להעביר לאחרות

נפילות הן חלק מהדרך. לפעמים אנחנו מחכות שמישהו יבוא וייקח מאיתנו את הקושי, שיתמודד עבורנו – לצערי אין קיצורי דרך. הדרך שאנחנו עושות במו ידינו- משתלמת בגדול.

חשוב לפתוח את העיניים ולגלות את האנשים הטובים שבדרך – להסכים להיפתח, לבקש ולקבל עזרה. לדעת שאת ראויה לטוב. אני יודעת כמה קשה להיות בצד המקבל. אבל החיים הם גלגל – היום את מקבלת, ומחר תהיי את זו שמעניקה מעצמך לאחרות.